קטיה שורצמן   ספר שירים ויטרואלי

אנשי העפיפון  

חזרה לדף הבית 

         מה שאמא למדה אותי על אהבה 

שעור קבלה         ארגזים       רגלים          לאמא שלי         נרקומנית למוסיקה

         

 
 

 

 

מה שאימא לימדה אותי על אהבה

 

מה שאימא לימדה אותי על אהבה הוא

לעמוד ולחכות לה בחלון עד שתחזור בחושך

לומר לאבא

"אל תשתה, אל תעשן"

את האוכל לפה מסרב

היא הכניסה בכוח,

ממתיקה במוסיקה מתקליטים קטנים

וקוראת סיפורי אגדה מופלאים

לרפא הגמגום

כדי להציג ילדה מושלמת לשכנים

עוד לא ידעתי

עד כמה היתה פגומה

תחושת מפלצת של קטנת קומה

מכה בחגורה, מאשימה, פוסלת

גם היום עדיין מתקשה

לפתוח את סוגר החבל

בו קשרה אותי למיטת ברזל

היום כבר בת שמונים וארבע

מגמגמת בעצמה

על מעשיה.

 

תל-אביב: 22/11/02

חזרה לראש העמוד 

 

שעור קבלה

 

בשיעור קבלה

ראיתי במקרה את ב.

(שבעבר היה קרוב כאח)

ולא הפניתי לו מבט

על שפגע בכאבי

מכל באי עולם.

עדיין מערער

מורשע בידי שלושה שופטים

שפסקו לו חמש,

על דברים שעשה

בשתי ילדות בנות

שבע ותשע, שנים.

"מרבית הסיכויים"

אמר לי פסיכולוג בכיר,

"שמישהו במשפחתו עשה בו

מעשים דומים"

וב. אינו יכול לשלוט

בפשע שהוטבע בנשמתו מגיל ילדות.

אפשר גם אימא לא בחרה

צורת מפלצת בת-שטן

קושרת בשנתיים למיטת ברזל

מכה בחבלים וחגורה

בגיל שמונים ושתים מסבירה

"היה קשה"  "ולא היתה לי סבלנות"

"היו צרות לאבא"

"היית כבר בת חמש כשזה קרה לראשונה"

הזעם כוח רע מניב רגשי אשם, איני רוצה בו אימא

פתחי את לבך הבוגד

הטיפש-מתחסד, מכחש ועוקד

(כבר ראיתיו, איני רוצה שתאהבי אותי),

רק קחי אותו בחזרה.

 

חזרה לראש העמוד

ארגזים

 

מבעד לשובל שמחת היופי והצחוק

כזו אני,

מאז ילדות,

סוחבת ארגזים

מבלי לפרוק

כמעט בת חמישים

וכבר אינני

ממציאה הורים

שלא היו יורים למוות באמון,

אחות

שאין אשם כלפיה

על מכות ילדות

הפצע הישן ניצת

מבדל משפט.

אפילו אם חושל עורי

בחגורות, בנעליים, חבלים, וכבל מכונת כביסה

שואבת תושייה מעננים

מגיל שלוש

נושפת רוח  מזיזת הרים

וכוח כדי לסלוח

אין.

 

תל-אביב: 25/8/2000

 

חזרה לראש העמוד

 

רגלים

 

בת שמונים ושלוש מנסה לשכנע אותי עדיין

שאינה יפה.

למרות קולה, עיניה הגדולות, רגלי ילדה.

שומעת את התסביכים הישנים שלה

ברחש נחשי ראשה: קטנת קומה וגמדה ומכוערת.

 

אולי מכך הסיקה: "אין לי זכות לאהבה"

והתקשתה ללדת מישהי שכן תאהב גברים שאינם גבוהים

ותקרא לה "קרסביצה"

הכתה את ילדותי

בחגורות בחבלים וצינורות, פורקת זעמה המחשל.

 

אומרת לי עכשיו שכבר למדה

שיש אשר מעדיפים נשים מיניאטורה, מוסיפה גם

שיש לי רגלים יפות.

מבטי ברגליה אני מחזירה "של מי הרגליים, אימא?"

(אולי גם כדי שלא תשאל כמה שילמתי

בעבור הנעלים האיטלקיות שקניתי בתל-אביב)

והיא בקול הנערה שלה, עונה

"אני אוהבת את הרגליים האלו כשהן אצלך"

 

תל-אביב: 24/7/02

 

חזרה לראש העמוד

 

לאמא שלי

 

 היי מושי (את כמו אמי)

הקשיבי למראות שמספרות יופייך,

היי גם את מראה

גלי לי מה אני רואה

אם לשחרזדה היו עינייך

היתה חוסכת אלף לילה ואחד

של סיפורים

ציירי שושנה בלי קוצים

שתעזור לי להבין

איך יהלום רוצה להיות הר

בתסכולו את שאוהב פוצע

כל החוכמה, החן, והחמלה שבעולם

בתוך מבט ולא תראי

קומת אדם כגובה מעשיו נמדדת

ואת עדיין מחשבת קומתך קטנה,

הכירי בדחוי מוכה נכלם

פתחי חיבוק אליו

הוא כל אשר יצרת.

 

חזרה לראש העמוד

 

 © כל הזכויות שמורות לקטיה שורצמן